כיצד אכילת בשר משפיעה על סביבתנו ? מדעני מכון ויצמן למדע חישבו את ההשלכות הסביבתיות של גידול בעלי-חיים למאכל
כיצד גידול בקר למאכל משפיע על הסביבה? מה ההבדל, מבחינת הסביבה, בין גידול בקר לגידול בעלי-חיים אחרים המיועדים למאכל אדם? ד"ר רון מילוא, ותלמידי המחקר אלון שפון ותמר מקוב (כיום באוניברסיטת ייל בארה"ב), מהמחלקה למדעי הצמח במכון ויצמן למדע, בשיתוף עם ד"ר גדעון אשל, חוקר מניו-יורק, שאלו בדיוק את השאלה הזאת, שנודעה בציבור כשאלת "המחיר הסביבתי של הסטייק". ממצאי המחקר רחב היריעה שלהם, הראשון מסוגו בהיקפו, מתפרסמים היום בכתב העת המדעי "רשומות האקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים" (PNAS).
בעבר התייחסו מחקרים רבים לנושא בדרך זו או אחרת, אולם עד כה לא בוצע מחקר בקנה-מידה גדול, המציג תמונה רחבת-יריעה של ההשלכות הסביבתיות של גידול בעלי-חיים למאכל. קבוצת המחקר התמקדה בחמישה מקורות מזון עיקריים בדיאטה האמריקאית: מוצרי חלב, בשר בקר, עוף, בשר חזיר וביצים. המדענים חישבו את המשאבים הסביבתיים הדרושים לכל יחידה תזונתית שנצרכה – ביחידות של קלוריה או של חלבון. האתגר שעמד בפניהם היה לזהות את הערכים שייצגו את היחס בנאמנות, ויעמדו בבדיקות המדוקדקות ביותר. לדוגמה, רעיית בקר באדמה צחיחה במערב ארצות-הברית מחייבת כמות עצומה של שטח, אבל מעט השקיה. לעומת זאת, בקר המרוכז במתחמי האכלה אוכל תירס אשר גידולו דורש שטח קטן יותר, אבל כמויות גדולות יותר של מי השקיה ודשן חנקני. המדענים נאלצו להתמודד עם הבדלים אלה, לאסוף את הנתונים שמשקפים כהלכה את שיטות העבודה העכשוויות, ובאמצעותם לאמוד את "העלות הסביבתית" של כל סוג מזון.
המדענים השתמשו בנתונים שמקורם במשרד החקלאות האמריקאי ובמספר גופים וארגונים נוספים. ד"ר מילוא אומר שמיקום המחקר בארצות-הברית היה אידיאלי, מפני שרוב המידע היה מקיף ושלם, ומכיוון שארצות-הברית מתפקדת, פחות או יותר, כ"מערכת סגורה": מההאכלה ועד האכילה – התהליך כולו מתרחש ברובו בגבולות הארץ. למרות זאת, נלקחו בחשבון גם נתוני היבוא והיצוא. בחישוב האנרגיה הסביבתית הדרושה לגידול המזון, התייחסו המדענים לגודל השטח, ההשקיה, הדשן החנקני וכמויות גזי החממה אשר שוחררו לאטמוספרה. כל אחד מאלה מייצג עלות סביבתית מורכבת. לדוגמה, השימוש בפיסת אדמה כרוך באובדן המגוון הביולוגי במקום ובחוסר היכולת להשתמש בשטח למטרות אחרות, בעוד שהשימוש בדשן חנקני מזהם את מקורות המים.
לאחר שהצליחו לאסוף ולעבד את הנתונים, כולל חישוב העלויות הסביבתיות של שיטות ההאכלה השונות (מרעה, תירס, חציר או סוגי דגן אחרים), פיתחו המדענים משוואות שהניבו תוצאות המשקפות את העלות הסביבתית לכל קלוריה ולכל חלבון, עבור כל סוג מזון.
החישובים הראו שהמזון שמחירו הסביבתי הוא הגבוה ביותר הוא בשר הבקר. ההפתעה הגיעה בדמות הפער העצום: בסיכום הכולל, העלות הסביבתית של אכילת בשר בקר גדולה בכפי 10 מזו של כל מזון אחר המבוסס על בעלי-חיים, כמו עוף או אפילו בשר חזיר. גידול בקר מחייב, בממוצע, כמות שטח גדולה פי 28 לייצור המספוא וכמות השקיה גדולה פי 11 מזו הנדרשת לייצור ביצים או עוף. מעבר לכך, גידול בקר משחרר כמות גדולה פי חמישה של גזי חממה, וצריכת החנקן שלו גדולה פי חמישה.
דירוגם של בשר העוף, החזיר, הביצים ומוצרי החלב היה דומה. מתברר שחוסר היעילות של הפרה בהשוואה לחיות משק אחרות, מעלה את המחיר הסביבתי של מוצרי החלב במידה משמעותית, כך שלמעשה, הוא דומה למחירו הסביבתי של בשר עוף.
בהשוואה ראשונית למוצרי מזון מן הצומח (נכללו במחקר אורז, חיטה ותפוחי אדמה) התקבל כי הם יעילים יותר בשימוש במשאבי הטבע ביחס שבין פי עשר למאה לעומת בקר ופי שתיים עד שש לעומת עוף ומוצרי חלב.
ד"ר מילוא סבור שלמחקר זה עשויות להיות מספר השלכות. ראשית, הוא עשוי לסייע לאנשים פרטיים המעוניינים לקבל החלטות תזונתיות שמתחשבות בהיבטים סביבתיים. בנוסף, הנתונים העולים ממנו עשויים להשפיע על תהליכי קביעת מדיניות בתחומי החקלאות. את הכלים שפותחו במחקר זה אפשר יהיה להרחיב ולשכלל כדי, למשל, להבין את העלות היחסית של תזונה מבוססת-צמחים או את הבחירות התזונתיות המקובלות במדינות ובתרבויות שונות. בנוסף, מודלים המבוססים על מחקר זה עשויים לסייע לקובעי מדיניות לפעול למען השגת ביטחון תזונתי, תוך שימוש במשאבי הטבע באופן בר-קיימא.