המרדף האנושי אחר האושר הותיר אחריו שובל ארוך של הבטחות ריקות, קלישאות חבוטות ומדפי ספרים עמוסים ב"נוסחאות פלא" המציגות אותו כיעד סופי ומנצנץ. אולם, כשמקלפים את השכבות הפופוליסטיות וצוללים אל הממשק שבין מדעי המוח לפילוסופיה קיומית, מגלים שהאושר אינו מצב סטטי של נחת, אלא מערכת הפעלה דינמית המורכבת מחיכוך מתמיד.
זהו הריקוד העדין שבין המנגנון הביולוגי שלנו – "מכונת הישרדות" שתוכנתה לרדוף אחר תגמולים מיידיים לבין התודעה האנושית המודרנית, הכמהה לתחושת ערך שחורגת מגבולות ה"אני". הבנת הרווחה הנפשית במאה ה-21 דורשת מאיתנו לזנוח את החיפוש האוטופי אחר "החיוך התמידי" לטובת פיענוח המנגנונים המאפשרים לנו לא רק להרגיש טוב ברגע החולף, אלא לשגשג מתוך משמעות וחוסן בתוך מציאות מורכבת. כדי להבין את האושר, אנחנו צריכים להפסיק להסתכל עליו כעל נקודה על המפה, ולהתחיל לראות בו מערכת הפעלה שלמה.
- שיקום בעזרת חקלאות טיפולית, ד"ר לביא סיגמן
- דרכים לטיפול בהפרעת קשב וריכוז ללא תרופות, דקל שחף
- מהו מיינדפולנס ומהם יתרונותיו שהוכחו מדעית?, ד"ר לביא סיגמן
מעבר למנגנונים הביולוגיים, יש להכיר בכך שהמונח 'אושר' עצמו עשוי לתפקד כשלשלאות סמנטיות, מבנה לשוני המבטיח מצב אוטופי של שמחה נצחית וחסינות מפני תהפוכות הגורל, הזקנה והחולי. כאשר אנו מגדירים אושר כיעד שבו 'הכל מושלם', אנו הופכים אותו למושג ריק מתוכן המייצר תסכול תמידי מעצם היותו בלתי ניתן להשגה. מחקרים ביקורתיים בתחום הפסיכולוגיה החיובית מצביעים על כך שהתפיסה המודרנית של אושר כחובה או כסטטוס קבוע הופכת למקור של סבל; השאלה הטורדנית 'למה אני לא מאושר?' נובעת לעיתים מהמרדף אחר מודל שפשוט לא קיים במציאות האנושית המורכבת. במובן זה, התבונה הנפשית אינה טמונה בחיפוש אחר מילה מומצאת המבטיחה שלווה אבסולוטית, אלא ביכולת לאתר ולאמץ שמחות קונקרטיות ורגעי משמעות בתוך המגבלות והשברים של החיים עצמם.
הגדרת האושר כ"יעד סופי" היא מרדף אחר "משולש עגול" הבטחה למצב סטטי שאינו קיים בביולוגיה האנושית הדינמית. כשאושר הופך למטרה, החיים הופכים למנגנון ניטור עצמי כפייתי, שבו כל רגע טבעי של דכדוך נחווה ככישלון אישי צורב. פרדוקסלית, הנזק קשה שבעתיים עבור אלו שזכו במה שנראה כהצלחה – "משפחה מושלמת", כסף ומעמד. עבורם, היעדרה של שלווה אבסולוטית אינו נתפס כטבע אנושי, אלא כעדות לפגם פנימי עמוק. המרדף אחר אותה "נקודת סיום" דמיונית לא רק מבזבז את החיים ברדיפה אחר הזנב, אלא הופך מציאות משגשגת לכלא של ציפיות בלתי ממומשות.
המלכודת המתוקה של ה"כאן ועכשיו": אושר הדוני
מה כל זה אומר ואיפה מתחילים כדי לפענח מהו אותו אושר ומה לעשות עם כל המילים והרגשות הללו? אז נתחיל בסוג האושר שכולנו מכירים: הרווחה ההדונית. זהו האושר של הגלידה ביום שרב, של ה"לייק" באינסטגרם, של הבונוס במשכורת או של הרגע שבו המטוס נוחת בחופשה. בפסיכולוגיה המודרנית, המושג הזה נקרא "רווחה נפשית סובייקטיבית" (Subjective Well-Being).
הרווחה ההדונית מורכבת משני גלגלי שיניים: הרגשי והקוגניטיבי. בצד הרגשי, אנחנו סופרים כמה רגשות חיוביים (שמחה, התרגשות) חווינו לעומת שליליים (עצב, כעס). בצד הקוגניטיבי, אנחנו עושים "חישוב מסלול מחדש" ושואלים: "בסך הכל, האם אני מרוצה מהחיים שלי?".
מטה-אנליזה מקיפה של Disabato ועמיתיו (2019), שניתחה נתונים ממדגם נרחב של נבדקים בתרבויות שונות, מצאה כי האושר הזה הוא לא רק "כיף", אלא שהוא קריטי לבריאות. אנשים שחווים רמות גבוהות של רווחה הדונית חיים יותר, המערכת החיסונית שלהם חזקה יותר, והם עמידים יותר למחלות. אבל יש לאושר עוקץ- הוא מתפוגג מהר. זהו "ההליכון ההדוני", ככל שאנחנו משיגים יותר הנאות, אנחנו מתרגלים אליהן וצריכים "מנה" גדולה יותר כדי להרגיש אותו דבר. אם האושר שלכם מבוסס רק על הדוניה, אתם נידונים לרוץ לנצח בלי להגיע לשום מקום.
הגינה שצריך להשקות: אושר אודימוני ומשמעות
כאן נכנסת לתמונה האודימוניה. המושג, שטבע אריסטו, לא מדבר על "להרגיש טוב", אלא על "לחיות נכון". זהו האושר שנובע ממימוש הפוטנציאל שלנו, מהתגברות על מכשולים ומעשייה שיש בה משמעות.
חשבו על הורה שמטפל בילד חולה בלילה. האם הוא חווה רגש חיובי באותו רגע? כנראה שלא. הוא עייף, מודאג ואולי אפילו סובל. האם הוא חווה רווחה נפשית? התשובה היא כן מוחלט, רווחה אודימונית. ריף, מחלוצות המחקר בתחום, טוענת כי רווחה נפשית אמיתית מורכבת משישה עמודי יסוד: קבלה עצמית, צמיחה אישית, תכלית בחיים, שליטה בסביבה, אוטונומיה ויחסים חיוביים.
המחקרים של ריף מראים ממצא מרתק- אנשים עם רמות גבוהות של רווחה אודימונית מציגים פרופיל ביולוגי שונה. יש להם רמות נמוכות יותר של קורטיזול (הורמון הלחץ) וסממנים דלקתיים בדם. כלומר, תחושת המשמעות בחיים היא ממש תרופה ביולוגית. היא זו שמאפשרת למורים, יועצים ארגוניים ואנשי טיפול להמשיך לתפקד גם כשהמציאות היומיומית שוחקת ומתישה.
הכימיה של החיוך
מתחת לכל הפילוסופיה הזו, המוח שלנו מנהל בית מרקחת משוכלל. האושר הוא לא "דבר אחד", אלא קוקטייל של ארבעה נוירוטרנסמיטורים מרכזיים, שכל אחד מהם אחראי על היבט אחר של הווייתנו:
- דופמין: הוא הורמון המשתחרר כשאנחנו בדרך למטרה. הוא מתפקד כהורמון וכמוליך עצמי ומכונה לעיתים קרובות הורמון העונג בגלל חלקו במערכת התגמול במוח. ואולם מבחינה מדעית תפקידו המרכזי הוא כהורמון הציפייה, המוטיבציה והלמידה, כי הוא מעורר בנו את הרצון להשגת המטרה, בעוד שהנאה בפועל (תחושת העונג) קשורה יותר לחומרים אחרים כמו האנדורפינים. ובשורה התחתונה דופמין הוא הורמון הציפייה שגורם לנו לקום מהספה ולפעול.
- סרוטונין : הוא אחראי על תחושת הערך העצמי והביטחון. כשאנחנו מרגישים מוערכים בקהילה או בעבודה, הסרוטונין זורם.
- אוקסיטוצין: "הדבק החברתי". הוא משתחרר בחיבוק, בשיחה עמוקה או בנתינה. בלעדיו, היינו נשארים בודדים ומדוכאים.
- אנדורפינים: משככי הכאב הטבעיים. הם אלו שיוצרים את ה"היי" של רצים אחרי מאמץ פיזי קשה, והם אלו שעוזרים לנו לצחוק גם כשכואב.
לפי ממצאים מחקריים, האיזון בין החומרים הללו מושפע מגנטיקה, אבל יש לנו "מרחב תמרון" לשינוי דרמטי. אנחנו יכולים "לפרוץ" למערכת הזו דרך הרגלים מכוונים כמו הכרת תודה (סרוטונין), התנדבות (אוקסיטוצין), והצבת מטרות קטנות (דופמין).
האדם כחיה חברתית: המהפכה של השגשוג
בשנים האחרונות, המדע הבין שאושר הוא לא "סולו", אלא "אנסמבל" של ריקוד חיים שבו אנו נמצאים באינטראקציה משמעותית עם הסביבה. אי אפשר להיות מאושר באמת בתוך ואקום. כאן נכנס המושג Flourishing שגשוג. Keyes ועמיתיו הראו כי בריאות נפשית מלאה היא לא רק "היעדר דיכאון". אדם יכול לא להיות מדוכא, אך עדיין לחיות חיים "ריקים".
שגשוג קורה כשיש לנו רווחה חברתית. זה אומר שאנחנו מרגישים שייכים, שאנחנו מאמינים שהחברה סביבנו צועדת למקום טוב, ושאנחנו תורמים משהו לקהילה שלנו. מחקרים אפידמיולוגיים מראים כי אנשים "משגשגים" הם בעלי סיכוי נמוך ב-50% לפתח מחלות לב וכלי דם לעומת אלו שרק "שורדים" את היום.
מעבר למיתוס של "להרגיש טוב"
המרדף האנושי אחר האושר הוא אולי הטעות הגדולה והיקרה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי, בעיקר משום שרובנו מחפשים אותו במקום שבו הוא פשוט לא נמצא. התרבות המודרנית הרגילה אותנו לחשוב על אושר כעל מוצר צריכה, רצף בלתי פוסק של שיאים רגשיים או מצב של נינוחות נצחית, אך הוגי הנפש הגדולים ביותר הבינו דבר הפוך לחלוטין. האושר אינו המטרה של חיינו אלא הוא הסימפוניה הנוצרת כאשר כל כלי הנגינה של קיומנו מכוונים לאותו תדר. הוא אינו פרס שמקבלים בסוף הדרך אלא הוא איכות התנועה עצמה, המהות של אדם שחי בתיאום מלא עם טבעו העמוק ביותר. כדי לפצח את הקוד הזה, עלינו לחדול מהניסיון "לצוד" את האושר ולהתחיל להבין את הארכיטקטורה הפנימית המאפשרת לו להופיע כתוצר לוואי הכרחי.
האושר כמימוש של חיוניות מתפרצת
ההגדרה של האושר מתחילה בתחושת השגשוג, מצב שבו האדם אינו רק שורד אלא נמצא בתהליך מתמיד של התרחבות. דמיינו את האושר לא כנחת של התרגעות והנאה על חוף הים, אלא כמתח החיובי של מיתר כינור המפיק את הצליל המדויק שלו. האושר הוא התחושה של אדם המפעיל את כוחותיו הייחודיים אל מול אתגרי המציאות, כשהוא מרגיש שהכישרון שלו והצורך של העולם נפגשים בנקודה אחת. זהו אושר של עשייה ושל צמיחה, שבו הסיפוק לא מגיע מהיעדר מאמץ אלא דווקא מהיכולת להתגבר, ליצור ולממש פוטנציאל שהיה קבור בתוכנו. במובן הזה, אדם מאושר הוא אדם שחי בשיא חיוניותו, כשהוא משתמש בתבונה שלו כדי לעצב את גורלו במקום להיגרר אחריו.
המצודה הפנימית והחופש המוחלט
רובד עמוק יותר של הבנה מגדיר את האושר כסוג של שליטה או יכולת למשול באופן פנימי, היכולת לבנות בתוך הנפש "מצודה" שאינה תלויה בתהפוכות הגורל. רוב בני האדם הם עבדים של הנסיבות, מאושרים כשרצונם מסופק, ומרגישים לא נעים כשהם נכשלים. האושר הוא זה שנובע מההבנה שהשלווה שלנו אינה יכולה להיות בת ערובה של העולם החיצוני. זהו אושר של חוסן, המבוסס על הידיעה שהדבר היחיד שנמצא בשליטתנו המלאה הוא הפרשנות שלנו למציאות והתגובה שלנו אליה. כאשר אדם מצליח לנתק את תחושת הערך העצמי שלו מהערכות הזולת או מהצלחות חומריות, הוא זוכה בחופש האולטימטיבי, והחופש הזה הוא הוא האושר.
אדם יכול לשאת כמעט כל קושי פיזי או נפשי בתנאי שהוא מאמין שיש לכך משמעות. כאן טמון אחד המפתחות החשובים ביותר: האושר אינו היעדר סבל, אלא נוכחותה של תכלית. כאשר חייו של אדם קשורים בחוט של משמעות למשהו שגדול ממנו, בין אם זו יצירה, קהילה או אהבה, הוא חווה סוג של יציבות קיומית ששום רגש חולף לא יכול להעניק. האושר הזה הוא העוגן שמונע מאיתנו להיסחף אל תהומות הריקנות שמאפיינים את העידן הנוכחי. הוא נובע מהידיעה שאנחנו נחוצים, שהפעולות שלנו משאירות חותם ושיש טעם למאמץ שלנו. זוהי ההבנה שחיים בעלי משמעות הם חיים עשירים יותר, גם אם הם כוללים רגעים של כאב או הקרבה.
היישום -מה זה אומר עבורנו?
כעובדים, מנהלים, סטודנטים, בני משפחה או פשוט כבני אדם, ההבנה הזו משנה את כללי המשחק. אם ננסה להעלות את רמת האושר בסביבה, למשל בארגון רק דרך "הטבות הדוניות" כמו פינת קפה מפנקת, נגלה שהעובדים מתרגלים לכך מהר מאוד והדרישות רק עולות.
השינוי האמיתי מגיע כשמטפחים רווחה אודימונית הכוללת אוטונומיה בה נקפיד לתת לאנשים שליטה על הזמן והמשימות שלהם. נשלב תחושת משמעות שתעזור להם לראות איך העבודה שלהם משפיעה על חיים של אנשים אחרים. וניצור קשרים כלומר נסייע ליצור סביבה שבה אוקסיטוצין יכול לזרום בבטחה, מקום של אמון ולא של פחד. בבית, בעבודה, עם חברים. בסופו של דבר, אושר הוא לא המזל שנפל עלינו, אלא האופן שבו אנחנו מעבדים את המציאות. הוא השילוב העדין בין היכולת להתענג על כוס קפה טובה (הדוניה) לבין היכולת להזיע עבור מטרה שגדולה מאיתנו (אודימוניה), תוך שאנחנו נשארים מחוברים לאחרים (רווחה חברתית). והחדשות הטובות? המוח שלנו גמיש. בכל רגע נתון, דרך פעולות קטנות של משמעות וחיבור, אנחנו יכולים לשכתב את הקוד של הרווחה הנפשית שלנו.
ד"ר לביא סיגמן הוא מרצה,עורך דין, יועץ ארגוני ומגשר, הפועל עם יזמים, סטארט־אפים, ארגונים וחברות בישראל ובזירה הבין־לאומית. ד"ר לביא סיגמן הוא בעל השכלה אקדמית בתחומי הפסיכולוגיה והייעוץ העסקי־ארגוני (B.A, M.A, Ph.D בפסיכולוגיה), לצד הכשרה משפטית (LL.B), המהווה בסיס לעיסוקו בייעוץ, גישור וליווי תהליכי קבלת החלטות מורכבים.
ד"ר לביא סיגמן משמש כיועץ ארגוני וכחוקר במכון לייעוץ ארגוני אסטרטגי, ומלווה גופים פרטיים וציבוריים, לרבות רשויות מקומיות, מערכות חינוך וארגונים חברתיים. ד"ר לביא סיגמן משלב בעבודתו מחקר יישומי עם ייעוץ אסטרטגי, ארגוני ומשפטי, בדגש על ניהול סיכונים, פיתוח מבנים ארגוניים ויישום חדשנות בסביבות מורכבות ודינמיות.
מקורות
Diener, E. (1984). Subjective well-being. Psychological bulletin, 95(3), 542.
Disabato, D. J., Goodman, F. R., Kashdan, T. B., Short, J. L., & Jarden, A. (2016). Different types of well-being? A cross-cultural examination of hedonic and eudaimonic well-being. Psychological assessment, 28(5), 471.
Keyes, C. L., Dhingra, S. S., & Simoes, E. J. (2010). Change in level of positive mental health as a predictor of future risk of mental illness. American journal of public health, 100(12), 2366-2371.
Keyes, C. L. M. (1998). Social well-being. Social psychology quarterly, 121-140.
Ryff, C. D. (2018). Well-being with soul: Science in pursuit of human potential. Perspectives on psychological science, 13(2), 242-248.
Topp, C. W., Ostergaard, S. D., Søndergaard, S., & Bech, P. (2015). The WHO-5 Well-Being Index: a systematic review of the literature. Psychotherapy and psychosomatics, 84(3), 167-176.
