מה ההבדל בין שכול לאבל? מה בין אובדן וצער עמוק לבין הפרעת אבל ממושך? שכול מתאר אבל הנוגע לפטירתו של בן משפחה כמו אח, בן או הורה עקב מוות טראומטי עקב מצב כמו מלחמה או טרור. שכול כמו אבל הוא מצב קשה המתעורר בעקבות אובדן של אדם קרוב ומשמעותי בחיינו. זהו אינו רק היעדר פיזי, אלא חוויה טוטאלית המקיפה את כל רבדי הקיום האנושי – הרגשי, הקוגניטיבי, החברתי והרוחני. השכול מטביע בנו חותם עז, משנה את תפיסת העולם שלנו ומעצב מחדש את זהותנו.
השכול מלווה לרוב בגעגוע עז ובלתי נשלט לאדם שנפטר. זהו געגוע לקולו, למגעו, לנוכחותו, לשיחות המשותפות ולחוויות שחלקנו יחד. הגעגוע יכול להופיע באופן פתאומי ובלתי צפוי, לעיתים טריגר על ידי ריח, מקום או שיר שמזכירים את האדם האהוב. עוצמת הגעגוע יכולה להיות כה חזקה עד שהיא גורמת לכאב פיזי של ממש. תחושת החמצה עמוקה היא מרכיב נוסף של השכול. זהו הצער על העתיד שלא יהיה, על החלומות שנגוזו, על האירועים המשפחתיים שלא נחגוג יחד, על ההישגים שלא נחלוק. תחושת ההחמצה יכולה להיות מלווה בתחושות של אשמה וחרטה על דברים שלא נאמרו או לא נעשו, או על הזמן שלא הספקנו לבלות יחד.
השפעות האובדן
אובדן, אבל ושכול באשר הם משפיעים גם על תפיסת הזמן והמרחב שלנו. העבר הופך להיות מוחשי ונוכח יותר, מלא בזיכרונות ובגעגוע. ההווה מרגיש לעיתים ריק וחסר משמעות, והעתיד נראה מעורפל ומאיים. תחושת המקום עלולה להשתנות, ומקומות שהיו בעבר מלאים בשמחה ובנוכחות האדם האהוב עלולים להפוך למקומות של כאב וזיכרון.
ברמה החברתית, תחושת האבל והצער עלולה להוביל לתחושת בדידות וניכור. הסביבה החברתית לא תמיד מבינה את עומק הכאב ואת משך הזמן הדרוש להתמודדות עמו. לעיתים, ניסיונות נחומים לא מוצלחים או ציפיות "להתגבר" על האובדן עלולים להגביר את תחושת הבדידות ולגרום לריחוק חברתי.
האבל מעורר שאלות קיומיות עמוקות על משמעות החיים, על המוות ועל מקומו של האדם בעולם. אמונות ותפיסות עולם עלולות להתערער, ותהליך של חיפוש אחר משמעות חדשה מתחיל. זהו תהליך אישי ומורכב, שבו כל אדם מוצא את דרכו הייחודית להתמודד עם השאלות הגדולות של החיים והמוות.
חשוב להבין כי אבל אינו מחלה או מצב פתולוגי, אלא תגובה אנושית נורמלית לאובדן משמעותי. עוצמת הכאב ומשך הזמן הדרוש להתמודדות משתנים מאדם לאדם ותלויים במערכת היחסים עם הנפטר, בנסיבות האובדן ובמאפיינים אישיים. אין דרך "נכונה" להתאבל, וכל חוויה היא ייחודית ולגיטימית.
ההתמודדות עם אבל היא תהליך ממושך ודורשת סבלנות וחמלה עצמית. זהו מסע של עיבוד האובדן, של הסתגלות למציאות חדשה בלעדי האדם האהוב, ולבסוף, של מציאת דרך לשלב את הזיכרון בחיינו ולהמשיך הלאה, תוך שמירה על הקשר הפנימי עם מי שהלך לעולמו.
בסופו של דבר, אבל הוא חלק בלתי נמנע מהחוויה האנושית. הוא מזכיר לנו את חשיבות הקשרים האנושיים, את ארעיות החיים ואת העומק של האהבה והאובדן. אף על פי שהוא כרוך בכאב עצום, הוא יכול גם להוביל לצמיחה אישית, להערכה מחודשת של החיים ולאמפתיה גדולה יותר כלפי אחרים.
5 שלבי האבל
מודל קוּבּלֶר-רוֹס (Kübler-Ross), הידוע גם בתור חמשת שלבי האבל, מתאר סדרה של רגשות ותגובות שאנשים עשויים לחוות כאשר הם מתמודדים עם אובדן או עם מחלה סופנית. חשוב לציין כי המודל, שהוצג לראשונה על ידי הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס בספרה "על מוות וגוסס" (On Death and Dying) בשנת 1969, לא נועד להיות ליניארי או אוניברסלי, ושאנשים עשויים לחוות את השלבים בסדר שונה, לדלג על שלבים או לחזור אליהם.
חמשת השלבים המרכזיים במודל קובלר-רוס הם הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. שלב הכחשה הינו השלב הראשון, המאופיין בחוסר אמונה ובסירוב לקבל את המציאות של האובדן או המחלה. אנשים בשלב זה עשויים לומר דברים כמו "זה לא יכול להיות", "זה לא קורה לי" או להתנהג כאילו הכל כרגיל. הכחשה משמשת כמנגנון הגנה זמני מפני הכאב וההלם של הבשורה הקשה.
שלב הכעס הינו כאשר ההכחשה מתחילה להתפוגג, והיא לעיתים קרובות מוחלפת בכעס. הכעס יכול להיות מופנה כלפי אנשים קרובים, כלפי אנשי הצוות הרפואי, כלפי אלוהים או אפילו כלפי האדם שאבד או כלפי עצמו. זהו ביטוי של תסכול, כאב וחוסר אונים. שאלות כמו "למה אני?", "למה זה קורה?" נפוצות בשלב זה.
בשלב המיקוח, האדם מנסה להתמקח או לעשות עסקאות כדי לשנות את תוצאות האובדן או המחלה. זה יכול להתבטא בהבטחות לאלוהים, לרופאים או ליקום בתמורה להחלמה או להחזרת האדם האהוב. מחשבות כמו "אם רק הייתי…", "אני מבטיח שאשתנה אם רק…" מאפיינות שלב זה.
שלב הדיכאון – כאשר האדם מבין שהמיקוח לא יעזור והמציאות של האובדן או המחלה הופכת ברורה יותר, הוא עלול לחוות תחושות עמוקות של עצב, ייאוש ואובדן עניין בפעילויות. שלב זה אינו בהכרח הפרעה קלינית, אלא תגובה טבעית לאובדן משמעותי. האדם עשוי להסתגר, לבכות ולהרגיש חסר תקווה.
השלב האחרון במודל הוא שלב הקבלה. אין זה אומר שהאדם שמח או שאין בו עוד כאב, אלא שהוא הגיע למצב בו הוא מקבל את המציאות של האובדן או המחלה. בשלב הזה לפעמים כבר יש תחושה של השלמה ושקט יחסי. האדם יכול להתחיל לתכנן את העתיד ולמצוא משמעות חדשה בחייו למרות האובדן.
תהליך אבל
תהליך האבל הוא מסע אישי וייחודי שכל אדם חווה בעקבות אובדן של אדם קרוב. למרות שקיימים מודלים שונים המתארים את שלבי האבל, מכנה משותף רווח כולל התמודדות עם הלם ראשוני, עימות רגשי והגעה לשלב של הסתגלות (Solomon, 2024). מסע זה אינו ליניארי ואינו מתקדם באופן אחיד עבור כל אדם, אך הוא טומן בחובו שלבים פסיכולוגיים ורגשיים משמעותיים.
בשלבים הראשוניים של האבל, תגובה נפוצה היא תחושת הלם או הכחשה. האדם האבל עשוי להתקשות לקבל את המציאות החדשה ולעכל את האובדן שאירע(Renne, 1978). תחושת קהות רגשית עשויה להופיע כמנגנון הגנה זמני מפני עוצמת הכאב. בשלב זה, האדם עלול לתפקד באופן אוטומטי, אך בפנימיותו הוא מתמודד עם קושי אמיתי להבין ולהפנים את משמעות האובדן.
לאחר שלב ההלם הראשוני, מתחיל שלב העימות הרגשי, אשר מאופיין בעוצמה רגשית גבוהה. בשלב זה, רגשות עזים כמו כעס וגעגוע עולים וצפים, והאדם האבל מתמודד באופן ישיר עם הכאב ועם השינויים העמוקים שחלו בחייו בעקבות האובדן (Király, 2024). תחושת חוסר ארגון ובלבול עשויה להיות נלווית לשלב זה, שכן סדר היום והשגרה שהיו מוכרים משתנים באופן דרסטי.
הגעגוע העז לנפטר הוא מרכיב מרכזי בשלב זה, והוא יכול להתבטא במחשבות טורדניות, בחלומות ובצורך בלתי פוסק בנוכחותו של האדם האהוב. הכעס, לעומת זאת, יכול להיות מופנה כלפי הנפטר, כלפי אחרים או כלפי הנסיבות שהובילו לאובדן. חשוב להבין כי רגשות אלו, על אף עוצמתם, הם חלק טבעי מתהליך האבל.
בסופו של דבר, תהליך האבל מוביל לשלב של ארגון מחדש והסתגלות. בשלב זה, האדם האבל מתחיל ללמוד כיצד לנווט את חייו ללא נוכחותו הפיזית של הנפטר (Solomon, 2024). זהו תהליך הדרגתי הכולל קבלה של האובדן כעובדה וחיפוש אחר דרכים חדשות ליצור קשר רגשי עם זכר הנפטר, תוך כדי בניית חיים חדשים.
הסתגלות אינה בהכרח אומרת שיכחת הנפטר, אלא מציאת מקום חדש לנוכחותו בתוך עולמו הפנימי של האבל. זה יכול לכלול שמירה על זיכרונות, המשך קיום מסורות שהיו משותפות או מציאת משמעות חדשה בחיים לאחר האובדן. תהליך זה דורש זמן, סבלנות וקבלה של השינויים הבלתי נמנעים.
עוד נדגיש כי תהליך האבל הוא אינדיבידואלי ביותר ומושפע ממגוון רחב של גורמים (Azzahra et al., 2022; Renne, 1978). נסיבות אישיות, כגון אופי הקשר עם הנפטר, אופן האובדן והגיל בו התרחש, משחקות תפקיד משמעותי. בנוסף, מערכות התמיכה הזמינות לאדם האבל, כמו משפחה וחברים, וכן חוויות אובדן קודמות, יכולות להשפיע באופן ניכר על מהלך האבל.
החוזקן של מערכות התמיכה החברתיות מהווה גורם קריטי בהתמודדות עם אבל. תמיכה רגשית, הבנה והכלה מצד הסביבה יכולות להקל משמעותית על הכאב ולסייע לאדם האבל לעבור את השלבים השונים בצורה בריאה יותר. היעדר תמיכה, לעומת זאת, עלול להקשות על תהליך ההחלמה ולהגביר את הסיכון להתפתחות קשיים ממושכים.
חוויות אובדן קודמות יכולות גם הן להשפיע על האופן בו אדם מתמודד עם אובדן חדש. אנשים שחוו אובדנים משמעותיים בעבר עשויים להיות בעלי מנגנוני התמודדות מפותחים יותר, אך יחד עם זאת, כל אובדן הוא ייחודי ומעורר תגובות רגשיות שונות.
תהליך האבל הוא מסע מורכב הכולל שלבים שונים של תגובות פסיכולוגיות ורגשיות. ההבנה כי תהליך זה הוא אינדיבידואלי ומושפע מגורמים רבים, יחד עם מתן תמיכה מתאימה, יכולים לסייע לאנשים להתמודד עם אובדן בצורה בריאה ולהגיע לשלב של הסתגלות וארגון מחדש של חייהם.
הפרעת אבל מתמשך
אבל ואובדן הם חלק בלתי נמנע מחוויית החיים האנושית, אך עבור חלק מהאנשים, תהליך האבל עלול להסתבך ולהתפתח להפרעת אבל ממושך (Prolonged Grief Disorder – PGD). הפרעה זו אינה רק תגובה רגשית חולפת, אלא מצב מורכב בעל השפעות משמעותיות הן על בריאות הנפש והן על הבריאות הגופנית של האדם (Merlano, 2023).בבסיסו, שכול הוא תחושת חסר עמוקה ובלתי ניתנת למילוי. זהו קרע במרקם החיים, תחושה של חלל ריק שנוצר במקום בו היה נוכח אדם אהוב. החלל הזה מלווה אותנו ברגעים שבשגרה וברגעים האינטימיים ביותר, כתזכורת מתמדת למה שאבד. תחושת הריקנות הזו יכולה להתבטא בדרכים שונות, החל מתחושת ניתוק מהמציאות ועד לחוסר יכולת לחוות שמחה או עניין בדברים שבעבר הסבו לנו הנאה.
המאפיינים העיקריים של הפרעת אבל ממושך או מתמשך כוללים מצוקה עזה ופגיעה תפקודית משמעותית בחיי היומיום. אנשים המתמודדים עם הפרעה זו חווים כמיהה עזה ועיסוק מתמיד בדמות הנפטר. תחושות אלו אינן דועכות עם הזמן, אלא נותרות עוצמתיות ומפריעות ליכולתם של האבלים להמשיך בחייהם (Kameg, 2022).
מעבר לכמיהה העזה, הפרעת אבל מתמשך מתבטאת גם בתסמינים רגשיים עמוקים כגון קהות רגשית, תחושה של ניתוק מהמציאות וקושי לחוות שמחה או עניין בפעילויות שגרתיות. זהותם של האבלים עלולה להתערער, והם עשויים לחוש כאילו חלק משמעותי מהם אבד עם יקירם. בנוסף, הם מתקשים להשתלב מחדש בפעילויות חברתיות, מה שמוביל לעיתים קרובות לבדידות ולבידוד חברתי (Merlano, 2023) (Kameg, 2022).
מחקרים מצביעים באופן חד משמעי על כך שאנשים הסובלים מהפרעת אבל ממושך נמצאים בסיכון מוגבר משמעותית לפתח הפרעות נפשיות נוספות. בין ההפרעות הנפוצות ניתן למנות דיכאון מג'ורי, הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) והפרעת חרדה מוכללת (Kersting & Kroker, 2010). הקשר בין אבל ממושך להפרעות אלו מדגיש את הפגיעות הנפשית העמוקה של המתמודדים עם PGD.
השפעות ההפרעה
ההשלכות של הפרעת אבל ממושך אינן מסתכמות רק בתחום הנפשי. ממצאים פיזיולוגיים מצביעים על קשר ישיר בין אבל ממושך לבין עלייה בסיכון לתמותה ולשכיחות גבוהה יותר של בעיות בריאות גופניות שונות (Kersting & Kroker, 2010). מצב זה מוביל לצורך מוגבר בניצול שירותי רפואה, דבר המעיד על ההשפעה המקיפה של ההפרעה על רווחתו הכללית של האדם.
גורמים סביבתיים ואישיים שונים יכולים להחריף את השפעותיו השליליות של הפרעת אבל ממושך. מחקרים מראים כי רמה נמוכה של תמיכה חברתית וחשיפה לאירועי חיים מלחיצים מרובים מגבירים את הסיכון להתפתחות ההפרעה ומחמירים את תוצאותיה (Ribera‐Asensi et al., 2024). לעומת זאת, מערכות תמיכה חזקות יכולות לשמש כגורם מגן ולסייע בהפחתת המצוקה הנפשית והגופנית הנלווית לאבל.
ההכרה הרשמית בחשיבות הנושא וההשפעה המשמעותית של הפרעת אבל ממושך באה לידי ביטוי בהכללתו האחרונה של ההפרעה במדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות, מהדורה חמישית – תיקון טקסט (DSM-5-TR) (Kameg, 2022). צעד זה מדגיש את הצורך הדחוף בפיתוח ויישום של התערבויות ממוקדות ויעילות כדי לתת מענה להשפעות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות המורכבות של הפרעה זו.
ההכללה של הפרעת אבל ממושך ב-DSM-5 מהווה נקודת מפנה חשובה בהבנת תהליכי אבל מורכבים ובטיפול בהם. היא מעודדת אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש להיות מודעים יותר לקיומה של ההפרעה ולפתח כלים אבחוניים וטיפוליים מתאימים. הכרה זו עשויה להוביל לשיפור משמעותי באיכות חייהם של אנשים המתמודדים עם אבל ממושך.
הבנת המנגנונים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים המעורבים בהפרעת אבל ממושך היא חיונית לפיתוח אסטרטגיות טיפול יעילות. התערבויות טיפוליות עשויות לכלול טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מותאם, טיפול קבוצתי ותמיכה רגשית ממוקדת. חשוב להתאים את הטיפול לצרכים הייחודיים של כל אדם ולסייע לו לעבד את האובדן ולמצוא דרכים בריאות להשתלב מחדש בחיים.
הפרעת אבל מתמשך מהווה מצב מורכב ומשמעותי בעל השפעות מרחיקות לכת על בריאות הנפש והגוף. ההכרה בה כהפרעה נפרדת מדגישה את הצורך במחקר נוסף, באבחון מדויק ובפיתוח התערבויות טיפוליות יעילות כדי להקל על סבלם של המתמודדים עם אובדן קשה ולאפשר להם לשוב ולנהל חיים מלאים ומשמעותיים.
מאת: לביא סיגמן
