אשליית המודעות בקרב הורים למתבגרים בדור המסכים
מהרגע שאנחנו הופכים להיות הורים, אנחנו מקדישים את עצמנו כדי לאפשר להם את הטוב ביותר ומאמינים בכל לבנו שאנחנו יודעים באמת מה טוב בשבילם. לאורך שנות הילדות, הילדים גדלים ומתפתחים לנגד עינינו ואנחנו מרגישים בשליטה מלאה על חייהם, על בטחונם ועל עתידם. תחושת ביטחון זו מתערערת כשמגיעים לגיל ההתבגרות ומבינים שהבועה מתפוצצת: הילדים משתנים, תפיסתם העצמית משתנה, אנחנו כבר לא אלוהים בעיניהם ואין לנו כל שליטה על חייהם, על חבריהם, על התנהלותם ואולי אף על עתידם.
מציאות זו היתה נכונה מאז ומעולם אך מתחדדת במציאות הוירטואלית שבה חיים ילדינו. רובנו רוצים להאמין שאנחנו עדיין משמעותיים עבורם ושהחינוך שנתנו בשנים מוקדמות ישפיעו על מי שהם יהפכו להיות, אבל אם נודה על האמת: רובנו לא יודעים מה באמת קורה עם הילדים שלנו. רובנו לא יודעים במה הם משחקים, מי החברים שלהם, באילו רשתות חברתיות הם גולשים? מה הם מספרים לאחרים על עצמם ועלינו? את מי הם משתפים בסודות ובפנטזיות שלהם? האם הם נפלו קורבן לבריונות? האם מישהו פגע בהם? האם הם פגעו במישהו אחר?
במציאות הוירטואלית גיל ההתבגרות מקבל פנים חדשות ולא מוכרות וילדינו מצ'וטטים רוב שעות היום (והלילה) במרחבים שאינם מוכרים לנו ההורים ואין לנו מקום בהם. חלקנו מנסים להגיע לילדים ולשאול מה שלומם ומה עשו היום וכמה שיחקו במחשב או דיברו עם חברים אבל לרוב אנחנו מקבלים תשובות חלקיות ולא ברורות שלא תורמות לנו מידע על ילדינו. אנחנו ישנים לאחר יום עבודה מפרך כשילדינו מתכתבים עם חברים וזרים מתחת לשמיכה בחדרם הפרטי. תחושת חוסר האונים והבלבול שחווים הורים כיום גדולה לאיך ערוך מהתחושות שהיו להורינו. אז מה אפשר לעשות?
אפשר לטמון את הראש בחול ולצקצק בלשון ולומר שהנוער של היום הוא לא הנוער של הלילה, או שאפשר להיות מעורבים באמת בחיי ילדינו כדי לדעת מה קורה איתם ולהיות שם בשבילם, דווקא כשניראה שהם מסתדרים שם מצוין בלעדינו. רוב המתבגרים נוטים לענות 'לא' לפני ששאלנו ונוטים להרחיק אותנו מהם כשאנחנו מנסים להתקרב, אבל בפועל הם מחפשים את ההיפך. מצב זה נכון גם למסכים: הם לכאורה מסתדרים לבד, מתקשרים עם אחרים, משתפים חברים, לומדים ויודעים הכל על העולם אך בפועל הם צריכים יד מכוונת. כל מה שיש לנו לעשות הוא להושיט להם את היד. הם יקחו אותה בזמן ובמקום המתאימים. אבל עלינו להיות עקביים ולהציע עזרה, לשאול מה קורה איתם ולהיות סבלניים גם כשהתשובות לא נראות לנו, כי בסוף הם יגידו משהו אמיתי וישתפו אותנו במה שקרה להם. אנחנו צריכים להשאר המבוגרים האחראיים ולהראות להם את הדרך, לשפר את החיבור העצמי שלהם ולסייע למרות שהם בטוחים שהם יודעים הכל לבד. אנחנו ממש לא צריכים להיות חברים שלהם בפייסבוק ו/או במציאות, אלא להיות ההורים שלהם שעדיין יודעים מה טוב בשבילם והכי רוצים בטובתם. המדיה אכן עוזרים לנו רבות לתקשר עם אחרים אבל לפעמים הם גורמים לניתוק מהמשפחה, מההורים או מחברים. עלינו לדעת להשתמש במדיה כדי להתקרב, ליצור קשר אמיתי ובאמת להיות שם כשילדינו צריכים אותנו. תמיד להשאר ערים ועל המשמר, גם אם אנחנו לא נמצאים פיזית במרחב הוירטואלי. אנחנו עדיין חלק מעולמם האמיתי ובהחלט יכולים להמשיך לתמוך בהם בתהליך ההתבגרות שלהם ברשת ובחיים.
מאת: ד"ר שלי גפן. ד"ר שלי גפן היא מרצה וחוקרת תקשורת המתמחה ביחסים סביב המסכים. במסגרת זו היא מעבירה הרצאות וסדנאות להורים וצוות חינוך במטרה להתנהל באופן מיטבי במציאות התקשורתית כיום.