חלק 4 מהפרק – תחילתה של החוכמה – פרק ראשון מתוך הספר "אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי" מאת ד"ר ג'ודית אורלוף. הוצאת אופוס, 2013.
התחברתי לג'ים במהירות והרגשתי ברית קסומה כלשהי בין שנינו. אבל בשום אופן לא הייתי מודה בכך בפני איש. תכנתי את עצמי להיות אומללה, ושום דבר לא יזיז אותי מעמדתי. הייתי נחושה לא להיכנע לדרישותיהם של הוריי ולכן בקושי דיברתי איתו ביום הראשון ההוא. בסופו של דבר הוא נפרד ממני לשלום, קם על רגליו והלך. הכרחתי את עצמי לא להביט בו, נשארתי ממוקדת בטלוויזיה.
בבוקר יום המחרת הוריי העמידו בפניי אולטימטום. כרגיל, בעיקר אמי דיברה ואילו אבי ישב שם בשקט והעניק לה את תמיכתו השקטה אך החזקה. העמידו בפניי בררה: או שאסכים ללכת לטיפול פסיכולוגי או שהם ישלחו אותי לגור אצל קרובי משפחה בחוף המזרחי. החשיפה היחידה שלי לפסיכותרפיה הייתה בפעמים האחדות שבהן גררו אותי הוריי לפגישות של ייעוץ משפחתי. פגישות אלה הסתיימו תמיד בתחרות צעקות שאחריה כולנו הלכנו הביתה מתוסכלים. כתוצאה מכך ראיתי בטיפול פרסה, עונש לחסרי היכולת שלא יכולים לפתור את בעיותיהם בעצמם. אבל מאחר שרציתי להישאר בלוס אנג'לס בכל מחיר, הסכמתי בלית בררה.
באותו חודש אוגוסט של שנת 1968, אחר הצהריים, חודשיים לאחר שסיימתי את התיכון, נסענו שלושתנו לבוורלי הילס בלינקולן המשפחתית שלנו. ישבתי במושב האחורי והבטתי בפניו הקודרות אך החביבות של אבי שהשתקפו במראה. אמי לא מצמצה בעיניה, אבל בכל פעם שהעיפה בי מבט, זה היה מבט עצוב. כדי להישאר קהת חושים ולהעמיד פנים שלא אכפת לי, חזרתי שוב ושוב על מילות השיר "Purple Haze" של ג'ימי הנדריקס.
יעדנו היה בניין משרדים צנוע של ארבע קומות ובו שתי מעליות קטנטנות ומסדרונות ארוכים ונטולי חלונות. כשישבנו בחדר ההמתנה לפני הפגישה, המתח בינינו הלך וגבר. עשיתי כמיטב יכולתי לשתוק ולא לברוח דרך הדלת.
ואז, לא רגע אחד מוקדם מדי, ברכה אותנו דמות מוכרת: ג'ים, החבר של הוריי ממליבו, האיש שאותו פגשתי יום קודם לכן. הוא היה הפסיכיאטר שעמו קבענו להיפגש. זעמתי; הרגשתי ששיחקו בי והפילו אותי בפח. בה בעת נמשכתי אליו בדרך מוזרה, הייתי מרותקת מהקשר הבלתי מוחשי שנוצר בינינו. היה נדמה, שבניגוד לרצוני חלקתי איתו אחווה ללא מילים, כמעט כמו הייתה בינינו קרבת דם. הסתחררתי מרוב רגשות, הנדתי בראשי כלפי ג'ים ומלמלתי שלום מסויג. אחר כך נכנסנו אחריו אל חדרו.
בפגישה הראשונה נכחנו כולנו. ג'ים ישב בכיסא מסתובב מעור שחור וסימן לי בידו להתיישב לצדו על כורסה גדולה בצבע חלודה. הוריי התיישבו מולו בנוקשות על ספה מפוספסת בצבעי ירוק ובז'. עד מהרה החלה אמי לייבב וסיפרה לג'ים כמה היא מודאגת לגביי. משכתי את ברכיי אל חזי והפכתי לכדור מכווץ. הרגשתי שאני נחנקת מעוצמת אהבתה של אמי. היה נראה שתשומת לבה מופנית תמיד אליי. ידעתי עד כמה היא אוהבת אותי, אבל פחדתי שאם אתן לה להתקרב יותר מדי, אשתגע. אישיותה הייתה כה דומיננטית, עד שהרגשתי שהדרך היחידה שבה אוכל להיות אני עצמי היא להתנגד לה. לאור עוצמתה ועיקשותה, הדבר גזל ממני כל טיפת כוח שהייתה בי.
ג'ים הקשיב בסבלנות להוריי. אחר כך הקשיב לי. הרגשתי ביישנית באופן בלתי רגיל לידו, הקדשתי תשומת לב לדעותיו, הגנבתי מבטים אל בגדיו, הבחנתי שיש לו טבעת נישואים והבטתי בדרך שבה החזיק את ידיו. לא התגריתי בו או קטעתי את דבריו בכוונה, כפי שעשיתי לעתים קרובות כל-כך למבוגרים אחרים, במיוחד לדמויות סמכותיות. בתום השעה הפתעתי את עצמי כשהסכמתי להגיע פעם נוספת ולנסות לעבור "טיפול", יהיה הדבר אשר יהיה.
הוקל להוריי שאני סוף סוף משתפת איתם פעלה והם הרשו לי לשוב איתם הביתה. אבל לאחר כמה חודשים ג'ים הציע שאתגורר במה שנקרא "בית מעבר". הוא הכיר שני מטפלים, פט וריי, שהשכירו חדרים לאנשים כמוני, אנשים בתקופת מעבר הזקוקים לתמיכה. הם גרו במתחם עם שתי בנותיהם הקטנות, חתול ושני כלבים. ג'ים חשב שהמעבר יעניק לי סיכוי להתחיל לצמוח בנפרד מאמי ומאבי. תמכתי ברעיון בכל מאודי. השתוקקתי לחיות לבדי. הורי חששו מכך, אבל החליטו לבטוח בג'ים ולכן הסכימו ללא התלהבות.
התאהבתי בבית ברגע שראיתי אותו. זה היה בית דו-קומתי ורוד שפגעי מזג האוויר ניכרו בו. הוא היה ממוקם בפינת פארק אבניו וספידוויי, סמטה שנמתחה לאורך כל רצועת וניס ביץ'. בינינו ובין הטיילת והחול הפריד רק מגרש עפר קטן. בלילה יכולתי לשמוע את הגלים מתנפצים אל החוף בעת שנרדמתי. עד מהרה התיידדתי מאוד עם פט וריי, היפים טובי לב באמצע שנות השלושים לחייהם. לשניהם היה תואר בעבודה סוציאלית וכעת הם הקדישו את חייהם לעזרה לאחרים. הם קיבלו אותי בברכה אל ביתם.
ההפתעה הגדולה היו הדיירים האחרים בבית: פיט, סכיזופרן בראשית שנות העשרים לחייו שהיה רוב הזמן לבדו, ודולי, אישה מוזרה שסבלה ממאניה-דפרסיה. אלוהים, חשבתי לעצמי. ג'ים הכניס אותי לכאן עם אנשים חולי נפש! פט וריי הסכימו: זה בדיוק מה שג'ים עשה. ובכל זאת, באופן כלשהו, לא היה אכפת לי. מה שחשוב הוא שהרגשתי חופשייה. ובכל זאת, בפעם הראשונה שפתחתי את ארון התרופות והנחתי את מברשת השיניים שלי לצד תרופת הטורזין של פיט וליד הליתיום של דולי, התחלחלתי. אבל חוץ מהפעמים שבהן פיט שמע קולות או שלדולי היו התקפים של נדודי שינה, כולנו הסתדרנו מצוין והחיים היו שגרתיים למדי.
לרכישת הספר "אינטואיציה – להקשיב לקול הפנימי" בהוצאת אופוס